הדרכת PE

מטופל שמביא בעיות אחרות לטיפול

נאמר שהמיקוד של הטיפול הוא ב-PTSD שלך אבל אנחנו יודעים שכשה-PTSD יורד גם הבעיות האחרות נפתרות.

איך נגיב למטופל שבוכה

לתת טישו, תן לעצמך לבכות

למה חשוב להעביר שאלונים כל שבועיים?

לנטר את המצב של המטופל. לבדוק אם יש ירידה בחודרנות, אם יש ירידה בהימנעויות (PDS), לבדוק אם עלו המחשבות האובדניות (PHQ-9)

למה חשוב לתת PTCI גם באמצע טיפול?

כיוון שהמנבא הכי טוב להצלחת הטיפול הוא שינוי בקוגניציות, ומשתנה לפני התסמינים האחרים

באיזה שלב בטיפול נרצה לראות שיפור בשאלונים?

מפגישה 6. יש כאלה שמשתפרים רק אחרי פגישה 9. אם מטופל בפגישה 9 לא זז כמעט בשאלונים זה סימן שמשהו לא עובד טוב. יכול להיות שהוא לא עושה שיעורי בית, לא מקשיב לקלטות.

מדוע אנחנו מבקשים מהמטופל להקשיב להקלטות?

כשאדם מספר בחדר הוא עסוק בלהיזכר בטראומה, לשמור על עצמו, להחזיק את הרגשות, עסוק בלהיזכר, עסוק בלספר סיפור בלי להתפרק. לעומת זאת, כשהוא מקשיב לסיפור בבית הוא מקשיב לו באופן פאסיבי. הפאסיביות מאפשרת לו להתבונן במה שהוא סיפר, ההתבוננות הזו מאפשרת לו להבין יותר טוב למה הוא פעל כמו שהוא פעל, למה לא הצליח להציל את החייל. כשאתה יושב מחוץ לסיפור מתפתחת חמלה עצמית. אחד הדברים שחסרים לאנשים עם PTSD זו חמלה עצמית.

איפה שמור זיכרון רגיל לעומת זיכרון טראומתי?

PTSD מופיע כתוצאה ממבנה אמוציונלי פתולוגי שקשר בזיכרון של האירוע הטראומתי. להבדיל מאנשים שעברו טראומה ולהם אין PTSD, הזיכרון הוא לא פתולוגי והוא נשמר בזיכרון הארוך טווח בהיפוקמפוס. אצל אנשים עם PTSD הזיכרון יפעיל אזורים רבים ונגישים. לכן כל דבר מזכיר להם את הטראומה. | מבנה פתולוגי הוא מבנה שהזיכרון בו הוא בפרגמנטים, מעורר מצוקה כאילו זה קורה עכשיו, הקישורים בין דברים נטרליים למסוכנים – האסוציאציות הן פתולוגיות ולא נכונות, והתגובות מתקשרות לאי-קומפיטנטיות.

איך נכון לשאול על טראומות עבר? האם לשאול האם עברת טראומות בעבר זה בסדר?

לא לשאול האם עברת טראומה, כי מטופלים לא תמיד חושבים שזו טראומה. מטופלים חושבים שטראומה זה רק אם יש להם מצוקות בעקבות כך. האם עברת אירוע של סכנת חיים? האם זרקו אלייך אבנים? בקבוקי תבערה? טראומה זה אירוע אובייקטיבי.

מדוע הימנעות מלחשוב ולדבר על הטראומה וכן הימנעות ממצבים ומקומות מונעת שינויים במבנה של הזיכרון הטראומתי?

משום שישנה הפעלה מופחתת של הזיכרון הטראומתי | חשיפה מופחתת למידע מתקן | לא נוצרת הזדמנות לארגן את הנרטיב

מי הם האנשים שנמנעים?

אלו עם רמת עוררות גבוהה אשר מושפעת מ: 1. חומרת הטראומה (פציעה פיזית מגבירה את הסיכוי פי 3 ל-PTSD). כשאדם פצוע הוא לא חוזר לחיי היומיום. הוא לא נחשף לגירויים שיאפשרו לו חשיפה לחוויות מתקנות. 2. כאשר ישנו קושי מסיבות ביולוגיות לווסת עוררות כגון רמות קורטיזון נמוכות, נטייה להפרעות חרדה (למשל ADHD). "זה ברור שיש לך PTSD כי לאנשים עם ADHD יותר קשה לווסת רגשות". אלו עם תפיסות שליליות אשר מושפעות מ: 1. היסטוריה קודמות של טראומות. ככל שאדם עובר יותר טראומות החשיבה שלו משתנה לכך שהעולם הוא מקום מסוכן. 2. פתולוגיה קודמת ורקע משפחתי. 3. היעדר מערכת תמיכה או מערכת תמיכה שלילית.

אלו אירועים פוגעים בעיבוד הרגשי הספונטני?

"•

מהם שלושת סוגי הטראומה?

"•

מהם שלושת החלקים בהצגת רציונל הטיפול?

1. שיווק 2. סטינג (מיקוד) 3. הרציונל עצמו

באיזה פגישות מדברים על הרציונל?

פגישה מקדימה, פגישה מס' 1, בכל פעם שצריך

מה חשוב לומר בחלק של השיווק ברציונל?

שיווק – כל הכבוד שהגעת לטיפול ב-PE. אני מכירה באומץ הלב שלך בטיפול הזה, ואני פה עבורך לנצח ביחד את ה-PTSD שלך. כל הכבוד לך. היום זו הפגישה הראשונה של טיפול בחשיפה ממושכת. טיפול שפותח בארה"ב על ידי פרופסור פואה שהיא חוקרת ישראלית, חקרה את הטיפול הזה במשך שלושה עשורים. נחשב לאחד הטיפולים מבין שניים שנחשבים להכי יעילים מההפרעה ממנה אתה סובל. | הטיפול הזה יעיל עבור סוגי טראומות שונות, עשו הרבה מחקרים על לוחמים/ תאונות דרכים/ אונס (להתאים למטופל). הטיפול הזה פותח בארה"ב ויש הרבה מאוד מחקר שמראה את היעילות שלו בטראומות של מלחמה, גם כאן בארץ יש המון מחקר, וגם בארה"ב. זה הטיפול בקו ראשון ב-PTSD. | 70-80% מהמטופלים משתפרים בצורה מאוד משמעותית ואני מקווה שזה יקרה גם לך. |ומה עם ה-20%? אין טיפול שהוא 100%, 80% זה הרבה מאוד. אנחנו חושבים שאלו שלא משתפרים הם אלו שלא עושים את שיעורי הבית, שלא עושים את החשיפות, שלא עושים את הטיפול מספיק טוב. ואני פה בשבילך בשביל לעזור לך להתגבר על הקשיים האלה. |אם מטופל שואל אפשר לומר: אף אחד לא מחמיר, מקסימום לא משתפרים.

מה חשוב לומר למטופל בחלק של הסטינג?

הטיפול ימשך בין 10-15 פגישות. יש כאלה שצריכים יותר פגישות ויש כאלה שפחות. זה לא אומר שום דבר על ההתקדמות. הפגישות ימשכו שעה וחצי. אנחנו ניפגש כל שבוע. אני גם נותנת לך קלסר שאני מבקשת שתביא כל שבוע. שם נרשום את שיעורי הבית, ואני אתן לך את הטלפון האישי שלי. ואני מבקשת ממך בין הפגישות אם אתה לא מצליח לעשות את שיעורי הבית, או אם משהו קשה לך, תרגיש בנוח להתקשר אליי. הטיפול הזה קצר, אז אנחנו רוצים שהטיפול כמה שיותר מהר יצליח אצלך. | המיקוד של הטיפול הוא אך ורק על ה-PTSD שלך. על הסיוטים, על הפלאשבקים, על ההימנעות ממקומות, על הדריכות. הוא לא יטפל בבעיות האחרות שיש לך. הבעיות עם האישה, עם הילדים. אנחנו לא נדבר על הדברים האלה. אנחנו יודעים שכשהסימפטומים הפוסט טראומתיים מופחתים, יש גם שיפור בבעיות האחרות. כאשר הזיכרונות פוחתים, בזעם אז יש שיפור גם במערכות יחסים, בעבודה וכו'. לתת תקווה עם דוגמאות של מטופלים שחוו שיפור.

על מה חשוב לעבור ברציונל עצמו?

למה סימפטומים פוסט-טראומתיים ממשיכים:|בהתחלה כולם חווים תסמינים, חלק עובר וחלק נשאר. למה?|1. הימנעות מלדבר או לחשוב על הטראומה. טווח קצר עוזר. טווח ארוך לא מאפשר לעבד את החוויה.|2. הימנעות ממקומות או מצבים. מצמצם. לא מאפשר לראות שהעולם הוא לא כל רגע מסוכן. |3. מחשבות שליליות. שהעולם הוא מקום מסוכן, מחשבות שליליות על העצמי. |מה נעשה עם זה? - ההפך מהימנעות

פירוט הרציונל

"עכשיו אני רוצה להסביר לך את הרעיון שעומד מאחורי הטיפול הזה, ולמה הסימפטומים הפוסט טראומתיים ממשיכים.|אתה עברת טראומה מאוד קשה, ואחרי טראומה מאוד קשה שעברת, כל האנשים שעברו טראומה שכזו, בימים הראשונים, בתקופה הראשונה, חווים תסמינים. זה טבעי שאנשים יחשבו על מה שעברו, יהיה אולי קשה לישון בלילה, יחששו לצאת מהבית. כל האנשים. העניין הוא שאצל חלק מהאנשים התופעות בהדרגה פוחתת, ואצל חלק מהאנשים כמו אצלך, לא. התסמינים ממשיכים. |עכשיו השאלה היא למה אצל חלק זה ממשיך ואצל חלק זה נשאר. יש הרבה מאוד סיבות, מבחינה פסיכולוגית אנחנו חושבים שאצל חלק מהאנשים זה נשאר בגלל שלוש סיבות: |1.

מה נגיד למטופל שאומר שבאמת העולם מסוכן

לא להיכנס לדיונים אם העולם מסוכן או לא. לדבר על סיכון מול הרווח. לצאת מהבית ולנסוע לפגישה, יש פה יותר רווח מאשר הסיכון שיפול עליי טיל.

טעויות אופייניות ברציונל

"•

מה נגיד למטופל שאומר שהוא כל הזמן חושב על האירוע

זה לא מגיע כי אתה רוצה לחשוב על זה. זה לא רצוני. זה לא שאתה חושב על הטראומה. מגיעה תמונה ואתה הודף אותה. אתה לא נותן לעצמך הזדמנות לחשוב על זה". "האם אתה מנסה לחשוב על כל מה שקרה?" , "מה אתה עושה כשזה מגיע?", "בגלל שאתה נמנע מלחשוב על הטראומה ולהסתכל על כל התמונה כולה מגיעות לך תמונות ומחשבות בהבזקים".

כאשר נותנים דוגמאות להימנעויות במהלך הרציונל. איזו דוגמא כדאי לבחור?

כאשר מסבירים שההימנעות של המטופל מפריעה לו לראות שהעולם הוא לא מסוכן חשוב שנבחר דוגמא שתבהיר זאת. משהו לא מסוכן כלל שהוא נמנע ממנו, כמו הימנעות מלהדליק נר.

אם מטופל אומר לי שחלק מהסימפטומים שלו כבר השתפרו, מה נאמר לו?

"האם הדברים השתפרו בגלל שלא נמנעת?". אפשר להשתמש בזה בכדי לגייס אותו לרציונל הטיפול.

מה חשוב להוסיף לראיון טראומה (פגישה 1)?

לשאול מה היו המחשבות שלך לפני האירוע התחיל? תאר לי את התקופה שלפני (על מנת להבין מה היו הקוגניציות טרם הכניסה)|לשאול על התקופה שאחרי הטראומה - את מי שיתפת? מה אמרו לך? מי היה איתך? |לבנות ציר זמן|ציור סקיצה פשוטה של ההתרחשות (באירועי קרב)

למה לא נרצה שהמטופל יכנס לפרטי האירוע כאשר הוא מספר על הטראומה בפגישה 1

"•

איזה שאלות נרצה לשאול על הטראומה בפגישה מס' 1?

שאלות מסגרת. לא נרצה לשאול: מה ראית, מה שמעת? (שאלות שמכניסות לתוך האירוע)|"אל תתאר לי את מה שקרה"

איך נתייחס לאשמה בפגישה מס' 1?

לנרמל את התחושה ולהגיד שנרחיב על זה בהמשך. "הרבה אנשים שעברו טראומה מאשימים את עצמם בצורה לא מוצדקת, אנחנו נרחיב על זה בהמשך". אם מטופל אומר "אצלי זה מוצדק". "מה שאתה אומר הוא מאוד שכיח אצל אנשים עם PTSD וזה בדיוק מה שתוקע את ה-PTSD שלך ועד זה נרצה לעבוד בטיפול".

איך נתייחס לאשמה בהמשך?

"אחד הדברים שקורים אחרי טראומה לאנשים, זה שהם יושבים בבית שלהם, אף אחד לא יורה עליהם, הם לא בסכנת חיים יותר, אין מחבלים מסביב, הם בבית שלהם או בחדר אצלי, ויש להם את כל הזמן שבעולם. ואז הם יושבים וחושבים למה עשית ככה ולא עשיתי אחרת. בטיפול הזה אני ארצה לחזור איתך לאותם רגעים שהיית תחת אש, שהיו מולך מחבלים, שהיית לך שנייה לפעול, ואז אולי תוכל לחשוב למה עשיתי ככה ולא ככה. ולא תאשים את עצמך בדיעבד. והאשמה הזו מוכרת אצל אנשים שעברו טראומה".

איך נדריך את המטפול להקשיב לקלטת?

יושבים, בלי הסחות דעת, לא לפני השינה. להקשיב כמו בחדר הטיפול. (לא בנהיגה, לא בזמן ששוטפים כלים וכו').

מה יעזור למטופל לעשות יותר את שיעורי הבית?

"•

באיזה מטאפורה נוכל להשתמש עם מטופל שמתקשה עם שיעורי הבית ועבר פציעה בעבר?

"כשהיית בשיקום, עשית פיזיותרפיה?". "ברור שעשיתי". "וזה כאב לך?". "ברור שזה כאב". "ספר לי קצת על הכאב". "היה סיוט, הייתי צריך לקום ו….", "אז למה המשכת עם זה?", "למה לא נשארת לשכב במיטה?". "אותו דבר זה כאן".

מהם החלקים של רציונל לחשיפה החיה?

"1.

רציונל החשיפה במציאות, פירוט

היום אנחנו נתחיל את החלק הראשון של הטיפול שנקרא חשיפה במציאות. כמו בכל הטיפול הזה אני רוצה להסביר לך מה הרעיון שעומד מאחורי זה. אתה זוכר שבפגישה הקודמת דיברנו על זה שאחד הדברים שתוקעים את הPTSD זה הימנעות ממקומות, מצבים גירויים שמזכירים את הטראומה. הרבה אנשים שעברו טראומה הם כמוך, שעברו טראומה קשה כמו שאתה עברת. וזה אך טבעי שהם ירצו להימנע. ההימנעות היא מאוד מובנת. מאיזה דברים אתה נמנע? … מה הבעיה עם ההימנעות הזו? העניין הוא שלמרות שבטווח הקצר ההימנעות הזו עוזרת, למה היא גורמת לחיים שלך בטווח הארוך? היא פוגעת לי בחיים. במה היא פוגעת לך בחיים? אני כבר לא הולך למקומות שהייתי הולך, לא עושה דברים שהייתי עושה. נכון, בדיוק. היא מצמצמת לך את החיים, גורמת לך לא לעשות דברים אהבת לעשות, גורם למריבות עם אשתך כי אתה לא רוצה ללכת למקומות, ואז אתה יושב בבית ועל מה אתה חושב? על הטראומה. וגם חושב על איך נראים החיים שלי שהפסקתי לעשות דברים. ההימנעות הזו היא מאוד לא טובה, ובטווח הארוך ההימנעות הזו מונעת ממך מלראות שהעולם הוא לא כל רגע מסוכן. אנשים שעברו טראומה חושבים בעקבות הטראומה שהעולם הוא כל רגע מסוכן, שאי אפשר לסמוך על אף אחד, שכל רגע יכול להתרחש משהו רע. החשיבה הזו משמרת את ה-PTSD. ההימנעות מונעת ממך לראות שהעולם הוא לא כל רגע מסוכן. כשאתה חושב שהעולם מסוכן אתה נשאר דרוך, מתעורר מכל רעש, לא ישן טוב בלילה, עצבני כל היום. כך נשמר ה-PTSD. |אבל איך את יכולה להבטיח לי שלא יקרה לי שוב פעם דבר כזה? נפל לי טיל הבית, ויש שוב אזעקות. אני באמת לא יכולה להבטיח לך. אני לא אומרת שהעולם הוא מקום ורוד. אבל יש המון דברים שהפסקת לעשות שהם יחסית לא מסוכנים. כמו למשל לרדת עם הכלב שלך ולטייל איתו 40 דק' מתחת לבית. או כמו למשל להישאר לבד בבית, או להיות בחושך (לתת דוגמאות פשוטות). בחיים אנחנו לוקחים סיכון קטן מול רווח לחיות את החיים. כשאתה נוהג כל יום לפה לעבודה, לטיפול. יש יותר סיכוי שתהיה תאונת דרכים מאשר שיפול טיל עליי. ועדיין אני נוסעת לעבודה. למה? כי הסיכוי לתאונת דרכים הוא הרבה יותר נמוך מול הרווח שארוויח בזה שאוכל לנסוע לכל מקום. לעומת זאת לא אלך לקנות שמן זית בשכם. זה נכון שהשמן זית יכול להיות יותר טעים וזול, אבל הרווח הוא יותר נמוך מול הסכנה שנשקפת לי שם. |מאז הטראומה הפסקת לעשות כל כך הרבה דברים שהם בכלל לא מסוכנים, או קצת מסוכנים. כמו למשל לשמוע מוזיקה שמזכירה לך את הטראומה. צרכנייה במושב זה לא מקום מסוכן. |אם ההימנעות היא פוגעת נעשה בדיוק ההפך. נעשה חשיפה. מהפגישה הזו ועד הפגישה האחרונה.|בפגישה הזו נעשה רשימה של כל המקומות, הגירויים שאתה נמנע מהם. דברים שאתה תרצה לשים על הרשימה. נעשה את זה באופן הדרגתי, ונבקש ממך להיחשף לאותם גירויים.|מטאפורה של גל – זה כמו ילד שהולך עם אמא שלו לים. ומגיע גל ושוטף את הילד, מתחיל לבכות ולא רוצה להיכנס למים. מה תעשה אמא חכמה? היא תעשה איתו חשיפה הדרגתית. בהתחלה תשב עם הילד על הגדר, יראו שיש ילדים שנכנסים ויוצאים מהמים. ואחר כך הם ישחקו בחול.|האם קרה בחיים שאתה פחדת ממשהו ונחשפת אליו, בהדרגה לאט לאט זה גרם לך פחות לפחד. למשל כמו ללמוד לשחות או לרכוב על אופניים? זה משהו מאוד אינטואיטיבי שאנחנו עושים כל הזמן. ככה אנחנו מתגברים על פחדים שיש לנו. |חשיפה במציאות – נעשה את אותו הדבר כמו האמא בסיפור. |חמשת הדברים שיקרו

מהם חמשת הדברים שיקרו בעקבות החשיפה במציאות (גרף)?

1. ביטול ההרגל להפחית מצוקה על ידי הימנעות (דוגמא שנגמר החלב)|2. מחרדה לא משתגעים|3. התרגלות|4. לא כל רגע מסוכן|5. תחושת שליטה

חמשת הדברים, פירוט

הדבר הראשון שיקרה זה שההרגל שפיתחת להוריד לחץ/ מצוקה על ידי הימנעות יתבטל. נבטל את ההרגל הזה. נותנת דוגמא (לתת את הדוגמא הזו אלא אם כן אין לו הימנעות ממקומות הומים):|בוא נניח שהיום יום חמישי בערב ובא לך לשתות חלב ואין חלב בבית. ואתה רק חושב שאתה צריך לצאת מהבית מה קורה ללחץ שלך? המטופל אומר עולה (מציירים על הגרף). מה אתה עושה? מחליט להישאר בבית (לצייר איך החרדה יורדת). |מה אתה לומד? שלברוח או להימנע מוריד מצוקה, ובעצם אתה מפתח הרגל כשכל פעם שיש מצוקה אתה נמנע או בורח. אנחנו רוצים בטיפול הזה לשבור את ההרגל הזה. אין לך הזדמנות לראות מה היה קורה אם היית הולך לסופר. לא נתחיל בסופר גדול. נלך למכולת קטנה בראשון בבוקר. מה יקרה ללחץ? יעלה. האם הלחץ יעלה עד אינסוף? לא. חרדה זה כמו בטריה. באיזשהו שלב נכנסת לפעולה המערכת הפרה-סימפטתית. אם תישאר מספיק זמן, לפחות 30-40 דק' תראה שהחרדה יורדת. תלמד שהחרדה יורדת, שמחרדה לא משתגעים, לא מתים, לא חוטפים התקף לב.|הדבר השלישי שיקרה זה שאתה תראה שבפעם הבאה שתיכנס לסופר יהיה לך יותר קל. ולתהליך הזה אנחנו קוראים התרגלות.|הדבר הרביעי שיקרה זה שאתה תראה שהמקום לא כל רגע מסוכן. בעזה היה מסוכן, אבל ללכת לסופר בהוד השרון זה לא מסוכן.|הדבר החמישי שיקרה זה שתהיה לך תחושה של שליטה. אני יכול ללכת לסופר, אני יכול ללכת לפאב ולבית קפה. אני הולך חופשי, לא חושב פעמיים. איך זה נשמע לך?

מה נאמר למטופל שאומר: "אני לא הולך לא בגלל שאני מפחד, אני לא הולך כי אני מפחד שאם אני אלך אני אתפרץ בעצבים".

מתי בפעם האחרונה התפרצת? אני לא מתפרץ אבל אני מפחד שאני אתפרץ. |אם הוא אומר, כן אני התפרצתי. ומתאר שהיה אלים. כאן יש לנו מטופל שצריך לעשות איתו ניהול כעסים. היינו מגלים את זה ככל הנראה בהערכה.

אם מטופל אומר שהוא לא הולך כי לא בא לו

נגיד שהרבה פעמים אנשים אומרים את זה כשיש סוג של מצוקה. כשלא בא לך לעשות דברים זה משפיע על ההרגשה שלך. מה אתה חושב על עצמך שאתה לא עושה כל כך הרבה דברים? אני מרגיש שהשתנתי, שאני מדוכדך. על זה בדיוק אנחנו נעבוד.

מהו תהליך הלמידה שמתרחש בעקבות החשיפה החיה?

המקום הוא לא מסוכן, החרדה היא לא מסוכנת

מה קורה כאשר האדם מבצע את החשיפה אבל אין לו מה לעשות בזמן הזה?

בזמן החשיפה המטופלים צריכים לעשות דברים. אחרת מה שעלול לקרות זה שהאדם יכנס ורק ימדוד את הזמן.

איך נבנה את סולם יחידות המצוקה?

עכשיו אנחנו נבנה את הרשימה. אבל בשביל לבנות את הרשימה אנחנו צריכים שפה משותפת. |0 – מצב בהווה שהוא רגוע לחלוטין. אם יגידו שאין אפס והטראומה לא קרתה מזמן נבקש אפס של לפני הטראומה. אם הטראומה קרתה לפני המון שנים נבקש 10 של היום. רגע שאפשר להיזכר בו. אסור שזה יהיה תחת השפעת חומרים, ולא כשאני הולך לישון. |100 – מצב שבו הרגשת את המצוקה הכי גבוהה בעולם. אם המטופל אומר באירוע. צריך לשאול איזה רגע באירוע. |הרבה פעמים לוחמים יגידו שבאירוע עצמו הם לא הרגישו מצוקה. זה לא חייב להיות הטראומה, אפשר לבחור אירוע אחר.

טעות אופיינית בבניית סולם יחידות המצוקה?

לבחור מצבים שהם לא ספציפיים. ללכת לים, ה-7.10.

איזה קטגוריות נרצה לשים ברשימת ההימנעויות?

"1.

איך נוכל לדעת אם משהו שייך לקבוצה הראשונה או השנייה?

בכדי להבין לאיזו קבוצה ההימנעות שייכת צריך לשאול את המטופל "למה אתה לא עושה את זה?" לפעמים הוא יגיד שזה מפחיד או מסוכן. לפעמים הוא יגיד שזה מזכיר לו את הטראומה.

מה נעשה אם מצב כלשהו שייך גם לקבוצה הראשונה וגם לשנייה?

נרצה לבודד קודם ולבצע חשיפה לכל דבר בנפרד.

מה חשוב לבדוק כאשר מכניסים משהו לרשימה?

שיש אינפורמציה מתקנת. שזה לא מסוכן. |אם יש רעש של מסוק צריך להבין אם זה מזכיר אירוע שעברה או שזה חיפוש אחר אותות סכנה. צריך להבין מהו הפחד (core fear). האם זה סימן לסכנה? או שזה מזכיר לי את האירוע הספציפי שלי. במקרה השני נעשה חשיפה בכדי להבין שלא כל רעש של מסוק הוא המסוק מהאירוע שלי. במקרה הראשון חשיפה לא תייצר אינפורמציה מתקנת. צריך לעבוד על הפרשנות של האירוע.

עם משימות מאיזו קבוצה נתחיל?

נתחיל עם הקבוצה הראשונה.|אף פעם לא נתחיל עם מצבים מהקבוצה השנייה כי זה מעורר פלאשבקים. נעשה זאת אחרי שהתחלנו עם החשיפה בדמיון.

"איך נשאל על דברים מהקבוצה השלישית?

איך נשאל על הסולם?"

איך נראים החיים שלך? מה אתה עושה כל היום? |אתה מתאמן?|תחביבים? מה אתה עושה בשעות הפנאי? מה היית עושה בעבר?|לפני הטראומה, איך אהבת להתלבש? היית דואג להופעה שלך? |מה אתה עושה יחד עם אשתך? מה אתה עושה יחד עם הילדים?|איך אתה אוהב לפנק את עצמך?|מה גורם לך לכיף והנאה?|מה מעניין או מסקרן אותך?|מה היית רוצה לללמוד? |כמה חוסר חשק בין 0-100 יש לך בביצוע הפעולה הזאת?

מה אם מטופל אומר שאין לו הימנעויות ממקומות הומים?

נשאל אותו איך הוא הולך למקומות האלו. האם הוא נכנס ומיד יוצא? האם יש התנהגויות ביטחון?

איך נסביר למטופל שהתנהגויות הביטחון שלו מפריעות לו ללמידה?

כל דבר שנתפס כבעל סכנה יכול להעלות את החרדה שלי, אז אני רואה מישהו בעל חזות ערבית, החרדה עולה, אחר כך אני מבין שהוא בסדר והחרדה יורדת, אתה ממשיך להסתכל ושומע רעש, החרדה עולה, הרעש עובר והחרדה קצת יורדת. |החרדה שלך נשמרת, הלמידה שלך היא לא נכונה. אתה לומד שההתנהגות הזו של הדריכות היא זו ששמרה עליי. רק בגלל שבדקתי לא קרה כלום.

האם זה בסדר לתת משימות חשיפה חיה עם התנהגויות ביטחון כשלב ביניים?

לא, כי אז אין למידה. עדיף לתת חשיפה קלה יותר בלי התנהגויות ביטחון, מאשר חשיפה קשה עם התנהגויות ביטחון.

איך נעזור למטופל לוותר על התנהגויות ביטחון של אקדח או כלב?

נשאל, אשתך הולכת לסופר בלי נשק? הילד שלך הולך בלי נשק?

אם מטופל מעשן קנאביס, הוא יכול לעשות את הטיפול?

עד 20 גר' ליום, ג'וינט אחד בערב. אחרת הוא ישתפר פחות. חשוב לא לעשן לאורך היום.

איך נכון לבנות את הרשימה אחרי שהבנו מהם הדברים מהם נמנע המטופל?

כשמתחלים לבנות את הרשימה להציע הצעות שלא יעוררו פחד והתנגדות. |שאלה : להתחיל במשהו קטן - יש ליד הבית שלך מכולת ? |לשים לב שעושים משהו מאוד ספציפי ומסבירים לו מה הוא עושה בתוך חשיפה.|"תגיד לי כמה זה מבחינתך בין 0-100 י"מ ללכת למכולת ליד הבית ביום ראשון בבוקר לעשות קניות?"

מה לעשות אם לדבר הכי קל שאנחנו מציעים לעשות המטופל נותן י"מ גבוהות?

"אתה רוצה להגיד לי שללכת למכולת זה 70? אז מה זה יהיה ללכת לקניון? "

על איזה מקומות הומים נעבור בדרך כלל עם מטופלים?

קניות: מכולת - מיני-מרקט - סופר - קניון - שוק|אתרי בילוי: בתי קפה - מסעדות|חופש תנועה: גינה - להסתובב ברחוב מרכזי - לא ראשי

מה חשוב לבדוק ברשימת ההירכיות של מטפלת?

"•

מה להגיד למטופל אשר פותח את הפגישה עם שיתוף בריב גדול שהיה לו עם אשתו?

זו בדיוק הסיבה שאתה כאן, כי ה-PTSD שלך גורם למריבות האלה. המיקוד של הטיפול הזה הוא תסמיני ה-PTSD ואחרי שהתסמינים האלו ירדו זה ישפיע גם על מקומות אחרים בחיים שלך.

אם המטופל מביא משהו קשה שקרה, נמשיך בפרוטוקול או שנעשה פגישה פתוחה?

אם המטופל מביא משהו חריג "אמא שלי עברה אירוע מוחי", "המג"ד שלי נהרג אתמול". אז ברור שניתן פגישה אקסטרה. זו לא פגישה פתוחה, זו פגישה שנשתמש בה לטובת הטיפול. |מטופל שסיפר שהמג"ד נהרג. מטופל שהוא under-engaged. שואלת אם הוא הצליח לבכות על המג"ד. הלכתי לחדר שינה ובכיתי לתוך הארון. למה? אפשר לעודד אותו לבכות עם אשתו, לדבר עם חברים על האובדן. שאלתי אותו למה קשה לו כל כך לתת לעצמו להרגיש? כשאתה מדבר על הטראומה אתה נותן דו"ח ולא נותן לעצמך להתחבר רגשית.

איך נציג את רציונל החשיפה בדמיון?

הימנעות מונעת לעכל ולעבד את החוויה (מטאפורה של אוכל מקולקל / ארכיון במוח)|נעשה את ההיפך, חשיפה.|מה יקרה בעקבות זה - 5 דברים.

רציונל החשיפה בדמיון, פירוט

"היום אנחנו נתחיל בחלק השני של הטיפול שנקרא חשיפה בדמיון. לפני שנתחיל אני רוצה להסביר לך את ההיגיון שעומד מאחורי זה. למה אני הולכת לבקש ממך לעשות את הדבר שאתה הכי לא רוצה לעשות. אתה זוכר שדיברנו על זה שאחד הדברים שתוקעים את ה-PTSD זו הימנעות מלדבר, לחשוב ולהרגיש את הטראומה. ההימנעות הזו היא מאוד מובנת, עברת חוויה מאוד קשה שאתה לא רוצה לחוות שוב. העניין הוא שבטווח הקצר זה יעיל, אבל אתה לא מעכל ומעבד את החוויה העברת. ואז הזיכרון צף שוב וחוזר. הסיבה שהסיוטים ממשיכים, הזיכרונות קופצים, זה שאתה נמנע מלדבר, לחשוב ולהרגיש את מה שעברת.|•

מהם חמשת הדברים שיקרו בעקבות החשיפה בדמיון?

1. ארגון של הזיכרון - עוד פרטים, הסתכלות מזוויות חדשות, תתקבל משמעות אחרת. עיבוד רגשי.|ארגון של הזיכרון, יעלו עוד פרטים. תוכל להסתכל על האירוע מזוויות שונות וחדשות, תתקבל משמעות אחרת. ולעבד רגשית את החוויה. החשיפה החוזרת לזיכרון תעזור לך לארגן את הסיפור, להיזכר בעוד פרטים, לעבד את החוויה הטראומתית ולתת לזיכרון משמעות. אצל הרבה אנשים שעברו טראומה הזיכרון לא מסודר. תוכל להסתכל על זה מכל מיני נקודות מבט, תוכל לסדר את הזיכרון שיהיה לו התחלה, אמצע וסוף. אנחנו נאסוף את כל הדפים ונארגן אותם. וגם לעבד אותם רגשית. |2.הזיכרון לא מסוכן – אתה לא תתפרק, לא תתמוטט. |3.התרגלות – כמו סרט אימה. |4.אבחנה בין הזיכרון לחוויה מחדש. |5.שליטה בזיכרון – תוכל להיזכר בטראומה כשתרצה והיא לא תגיע אליך כאתה לא תבחר. כי היא תהיה מאוחסנת בתיקייה. הזיכרון היום הוא נגיש לך ומגיע בכל מיני תמונות או רגעים. ככל שנדבר עליו הזיכרון יאוחסן בזיכרון לטווח ארוך. |אחרי שהזיכרון יהיה מסודר כמו ספר, אז תוכל לאפסן אותו במגירה. וכשאתה תרצה להיזכר בו תוכל להיזכר בו. היום זה קופץ לך גם כשאתה לא רוצה.

מתי נרצה להשתמש ברציונל?

נרצה להשתמש ברציונל בכדי להראות שהם קורים בחדר. אם המטופל נזכר בעוד פרטים נגיד לו שזה בדיוק מה שאמרנו שיקרה. אם המטופל אומר שקשה לו לספר, נשאל אותו אם זה היה יותר קל מהפעם שעברה. אם הוא יגיד שכן נגיד לו שזה בדיוק מה שאמרנו שיקרה.

מה נגיד למטופל שאומר "זה היה לי מאוד קשה" אחרי שהוא מסיים את החשיפה בדמיון?

"האם אתה מבין עכשיו למה יש לך PTSD?"

מהן שתי הקוגניציות שתוקעות PTSD?

העולם הוא מסוכן, אני חסר תועלת

איזה סוג הביטואציה מנבאת את הצלחת הטיפול?

הביטואציה בין פגישות (ולא הביטואציה בתוך הפגישה)

איזה הסבר ניתן על ההקלטה למטופל אחרי החשיפה בדמיון?

כשאתה מקשיב בבית, זה לא כמו שאתה עושה את זה כאן. כשאתה עושה את זה כאן אתה משקיע המון מאמץ להיזכר, לשמור על עצמך. בבית אתה יושב פאסיבי, זה נותן לעצמך אפשרות להתבונן מבחוץ, תוכל לראות את הדברים עם חמלה. אנשים עם PTSD הם נעדרי חמלה עצמית.

אם מטופל אומר שהוא נזכר בזה כל הזמן אז הוא לא מבין למה צריך לעשות את החשיפה, מה נגיד לו?

דימוי הדלת - כשאתה נזכר מגיע רגע אחד של הטראומה, ואתה לא נותן לעצמך הזדמנות להסתכל על כל מה שקרה ולעבד רגשית את האירוע. תחשוב על הזיכרון כמו חדר שיש בו המון חפצים, אלא הדברים שקרו בטראומה שלך. אתה עומד מחוץ לחדר, הדלת פתאום נפתחת מבלי שאתה רוצה, בסיוט, בפלאשבק. פתאום אתה רוצה חפץ אחד שמאוד מפחיד אותך. אתה רוצה לסגור מיד את החדר. אז אתה סוגר מיד ומחזיק את הדלת. אבל כשאתה פחות מחזיק, כשאתה הולך לישון למשל, האירוע חוזר לך בסיוטים. אני רוצה שנוכל להיכנס לחדר ולטייל בו. שתוכל להסתכל על כל מה שקרה, שתוכל לראות מה קרה לך, מה חשבת, מה הרגשת.

איזו הרחקה שומעים הרבה במהלך חשיפה בדמיון?

לוחמים עושים הרחקה, מדברים באנחנו, את/ה. "כשאתה בנגמ"ש". לבקש להגיד "אני".

איך נסביר למטופל איך הוא הולך לבצע את החשיפה בדמיון?

אני רוצה להסביר לך איך אתה הולך לעשות את זה. תשב אחורית הכי אחורה שאתה יכול, אני אבקש ממך לעצום את העיניים, ולהזמין את הזיכרון, ולספר אותו בזמן הווה, ובגוף ראשון. "אני נמצא, אני רואה". רגל אחת שם, נזכר טוב במה שקרה, ורגל אחת כאן, כל הזמן נמצא איתי בחדר. אני רוצה שתזכור שאתה כאן ואתה איתי. העיניים העצומות והגוף הראשון זה עוזר לראות את הזיכרון יותר בברור. (אם זה קשה לך אתה יכול לחזור ללשון עבר, או לפקוח עיניים – למטופל מאוד לחוץ). |מדי פעם אני אשאל אותך מה אתה חושב, מה אתה מרגיש. הכוונה היא למה שהרגשת אז.|פעם בכמה זמן אני אשאל אותך כמה מצוקה יש לך בין 0 ל-100. השאלה לגבי עכשיו בחדר. |כמה עכשיו אתה במצוקה בחדר בין 0-100?

מה קורה למטופל בפגישה מס' 3 עם המטפל מתמהמה ולא מתחילים בחשיפה בדמיון?

החרדה שלו עולה ויהיה לו יותר קשה (כמו לחכות על קצה של צוק לתור שלך לרדת בסנפלינג). |

אם יש כמה טראומות באותו אירוע. איזה אירוע נכון שהמטופל יעבד?

נכון שהמטופל יכניס חלקים של פחד וסכנת חיים, גם אם הטראומה עצמה היא מחשיפה לגופה. צריך לחשוב איזה עיבוד המטופל צריך לעבור. אם צריך אפשר לעשות קפיצות בזיכרון. |גם הסדר של הדברים הוא חשוב. להבין שהייתי בסכנת חיים, והסצנה הבאה הושפעה מהסצנה הראשונה. |אנחנו רוצים שהמטופל יבין שהוא עבר דבר נורא, שתהיה לו יותר חמלה עצמית. |"זה היה קשה", "ספר לי עוד על הקושי". עכשיו אתה מבין למה יש לך PTSD?

מה הדבר הכי חשוב שיקרה בפגישה הראשונה של חשיפה בדמיון?

מה שחשוב לנו בפגישה מס' אחת זה העיקר שהם יספרו. הם לא צריכים לספר טוב או מדויק. אנחנו רוצים שהם יראו שהם לא מתפרקים ויכולים לעמוד בזה. תתנו הקלות למטופלים בפגישה הראשונה. |יש לנו עוד 12 פגישות, יש לנו זמן לעבוד על איך הוא יעשה את זה טוב. סיפרת והצלחת לעמוד בזה.

מה הקשיים של המטפל/ת בחשיפה בדמיון בחשיפה הראשונה?

"•

איזה שאלות לא נשאל בחשיפה ראשונה?

מה אתה מריח? מה אתה רואה?

מה לעשות אם מטופל בוכה באמצע החשיפה?

אם המטופל בוכה לתת לו טישו ביד. "תן לעצמך לבכות, זה בדיוק לעבד את החוויה הטראומתית". "אני יודעת שזה קשה, אני פה איתך, תזכור שזה רק זיכרון. זה מה שיעזור לך לעבד את החוויה".

מה נעשה אם נרגיש המטופל מוצף מדי בחשיפה הראשונה?

נאפשר לו לפקוח את העיניים (תוך התמקדות בנקודה אחת) או להשתמש בזמן עבר.

מה נעשה אם מטופל שותק במהלך החשיפה הראשונה?

אם המטופל שותק זה אומר שיש לו פלאשבק. מגיעה לו תמונה. אומרים "בוא תמשיך". לא להישאר איתו בשתיקה.

כיצד נעשה נורמליזציה לאשמה באירוע לחימה?

עכשיו אתה יושב אצלי בחדר, אף אחד לא יורה עלייך, אתה לא בסכנת חיים ויש לך את כל הזמן לקבל החלטות. אתה לא בעזה, אין חושך מצרים. אתה יושב פה עכשיו ושופט למה לא הצלחתי להיכנס לבית כשאתה מספר שאחרים גם לא מצאו את הפתח. אני רוצה שתחזור בדמיון לרגעים שם, בחושך מצרים, בתחושת סכנת החיים, כשיורים עלייך. ואז תוכל להבין למה פעלת כמו שפעלת (לא נגיד שהוא לא אשם).

כיצד נעשה נורמליזציה לאשמה בפגיעה מינית בילדות?

עכשיו את יושבת פה בחדר עם שכל של אדם בת 30. את יודעת מה זה פגיעה מינית, את יודעת שדברים כאלה לא אמורים להיות בילדות. ואת שופטת את עצמך, למה הלכתי לשם, למה רציתי לשחק.|אני רוצה שתיזכרי בילדה שהיית, במה שהבנת, מה שהרגשת. ואז תוכלי להגיד לי אם את באמת אשמה.

מה התפקיד של העיבוד?

פרספקטיבה חדשה על הטראומה, שיוכל לראות את זה מכל מיני כיוונים.|לעזור למטופל לעבור ממחשבות לא ריאליסטיות למחשבות יותר ריאליסטיות.

מה נוכל לומר אם אחרי עבודה והרבה ניסיונות לא הצלחנו לעזור למטופל לשחרר את המחשבות התוקעות?

אתה זוכר שמה שתוקע את ה-PTSD זה המחשבות השליליות. אז תקבל החלטה עכשיו עוד כמה זמן אתה רוצה להתאבסס על המחשבה הזו. או שאתה משחרר. האם כשאדם מפחד ככה זה בסדר שיבואו לו כל מיני מחשבות כאלו? |את עסוקה כל הזמן בלהאשים את עצמך. את זוכרת שיש מחשבות שתוקעות את המצב שלך. אחד זה מחשבות שליליות על העצמי, והשני זה מחשבות שליליות על העולם. מי נפגע מה-PTSD שלך? בואי תלכי הביתה ותחשבי למה שווה לך לשחרר את המחשבה הזו? לפעמים צריך להבין למה היא רוצה לחשוב ככה. לפעמים אנשים רוצים לחוות אשמה כי זה הופך אותם לאנשים יותר טובים.

האם העיבוד הוא רק קוגניטיבי?

לא, נרצה לעבד רגשות של כעס, בושה, פחד ושל עצב. נרצה שאנשים יבכו על מה שהם עברו. |צריך לעודד מטופלים לבכות. למה אתה לא בוכה? אתה מספר סיפור כל כך עצוב ואני רואה שאתה לא בוכה. אפשר ללכת לעבר. תספר לי קצת על הבית שלך? בבית שלך היה אפשר לבכות?

כיצד עיבוד בפגישה הראשונה שונה מהעיבוד בפגישות הבאות?

בפגישה הראשונה העיבוד נועד לדבר על התהליך עצמו, לא על תכנים. קודם נעבוד על הקוגניציה שזיכרון הוא לא מסוכן.

איך נתחיל את העיבוד במקרה ונראה שלמטופל לא היה כל כך נורא?

תמיד נתחיל בפרגון "כל הכבוד, איזה אומץ לב היה לך (מטפלים נורא מתקמצנים) להזמין את הזיכרון של הטראומה ולדבר עליו". |נשאל שאלה פתוחה: "איך היה לך?". "זה היה פחות קשה ממה שחשבתי". "אתה זוכר שאנשים הרבה פעמים חושבים שאם הם ידברו על הטראומה הם יתפרקו. אז מה למדת?". צריך להדגיש ולחזור. זה עוזר למטופל לסמוך עלינו.

איך נתחיל את העיבוד במקרה והמטופל ישר אומר שהיה איום ונורא?

נאמר: "זו בדיוק הסיבה שבגללה אתה פה. אם לא היה לך PTSD לא היה לך קשה לדבר על זה. זה שזה קשה זה אומר שהטראומה לא מעובדת. אבל מה ראית שקרה לך? התמוטטת? התפרקת? לא. אני מבטיחה לך שיש סיכוי גדול שמפעם לפעם יהיה לך יותר קל". |אחר כך נמשיך בפרגון

איזה שאלות נשאל בעיבוד הראשון על התהליך עצמו?

נרצה להסתכל גם על ההביטואציה. נשאל "היה שוני בין הפעם הראשונה לשנייה שסיפרת?". |"היה לי יותר קל בפעם השנייה", "שמתי לב ליותר פרטים בפעם הראשונה" – "זה בדיוק מה שאמרנו שיקרה". |נמשיך לשאול: "אז איך היה לך לעשות את זה? איזה מחשבות עולות לך?"

מה נעשה אם יגיע כעס בעיבוד?

"הכעס שלך כל כך מוצדק, וואו זה נורא. זה נורא מה שעברת באירוע, זה נורא איך שמתייחסים אלייך. הרבה אנשים שעברו טראומה כמו שלך חווים הרבה כעס, והכעס שלך כל כך מוצדק. כעס על זה שעברת את החוויה, שמי שאמור לטפל בך לא מטפל בך. יחד עם זאת, למרות שהכעס שלך מוצדק, על מי יוצא הכעס הזה? מי נפגע מכעס הזה? (לתת מוטיבציה לשים את הכעס בצד). המשפחה שלי, הילדים שלי, אני. למרות שכעס כל כך מוצדק, כעס הוא רגש בעייתי, כי הוא מכסה על רגשות אחרים. הוא רגש הימנעותי. הכעס הוא הימנעות מלהרגיש רגשות אחרים של עצב, פחד, בושה. אבל יתרה מזאת, הכעס הוא מתגבר. ככל שאתה כועס אתה כועס יותר. ואז זה עוד יותר יוצא על המשפחה. לעומת עצב, שאם תיתן לעצמך להיות עצוב תרגיש הקלה. ואם תיתן לך להרגיש פחד, הפחד בסוף יורד. אני מציעה שנשים את הכעס בצד ולהזמין רגשות אחרים. איזה רגשות אחרים עולים כאשר אתה חושב על האירוע?

באיזה מחשבות תוקעות נרצה למקד את העיבוד בתחילתו?

בדרך כלל הכי נכון להתחיל באשמה כי היא הכי תוקעת. |נרצה לעזור לו לעבור מתפיסות שליליות לתפיסות ריאליסטיות יותר. |ניתן להיעזר בשאלון PTCI "אתה מסמן: הטראומה קרתה בגללי. תסביר לי למה אתה מתכוון". |לסייע למטופלים לקבל פרספקטיבה אחרת – על כן חשובות ההקלטות.

למה חשוב לשאול את המטופלים מה קרה אחרי האירוע?

כיוון שעיבוד הטראומה עוזר בהחלמה, ולא כולם יכלו לעבד אותה. |דיברת עם מישהו על מה שעברת? לא, לא דיברתי. "למה לא רצית לדבר?". |אצל לוחמים שממשיכים להילחם חלק מהקושי הוא שאין להם זמן לעבד את החוויה. במקרים של מוות הם גם לא יכולים להתאבל, לא היו בהלוויה, בשבעה. |אחרי טראומה כולנו סובלים, מה עוזר לחלקנו הגדול להחלים? לעבד את הטראומה. אם אחרי הטראומה האדם חוזר הביתה ואין לו עם מי לחלוק, אז זה נתקע.

על מה כדאי להחמיא למטופלים ועל מה לא?

תנו לאנשים מחמאות על זה שהם מביאים רגשות. על זה שהם עושים את התהליך. לא מחמאות על איך שהם תפקדו באירוע לפני שהם אומרים את זה. כל הכבוד לך, איזה אומץ לב שאתה נותן לעצמך להרגיש. זה מה שנקרא לעבד טראומה.|עבדת מאוד קשה, נתת לעצמך להרגיש, להיכנס לפרטים.|אם הם לא עושים את זה, לדבר על למה. הסלוגן הוא "רגשות הם לא מסוכנים, זיכרון הוא לא מסוכן".

על מה צריך לחשוב בעיבוד?

"•

מה חשוב להסביר למטופל על דיסוציאציה?

אם ישנה הסתכלות מבחוץ באירוע עצמו צריך להסביר על דיסוציאציה. אם לוחם מתנתק, חשוב להסביר שהניתוק הזה הוא FFF. זה משהו פיזיולוגי שלא קשור בו. |היית במצוקה מאוד גדולה. בזמן סכנה אנחנו או נלחמים, או בורחים, או בפרייז. הרבה פעמים אנשים בזמן טראומה העוצמה של הטראומה כל כך גדולה בשביל להכיל אותה ולהבין אותה שהם מנתקים את הגוף מהרגש. כאילו הם מסתכלים על הגוף מבחוץ. זה מנגנון ביולוגי.

מה נאמר למטופל שאומר: למה דווקא אצלי? למה אני קפאתי ולא נלחמתי?

יש לזה הרבה הסברים, חלק מזה זה עוצמת הטראומה. וזה גם קשור בכל מיני דברים ביולוגים בגוף שלך. יש לך יותר או פחות קורטיזול. מערכת העצבים אצלך היא מגיבה יותר. זה כמו לשאול למה אני דיממתי יותר בשטח וחבר שלי פחות.

איך רואים שאדם הוא over-engaged?

"•

מה עושים כאשר יש מטופל over -engaged בשלב ההערכה?

אנחנו עם מטופלת עם נטייה לדיסוציאציה נרצה שהשיח יהיה הרבה יותר אינטראקטיבי. |צריך להגיד למטופל שהוא צריך ללמוד טכניקות ויסות בכדי להצליח לווסת את עצמו לפני שנוכל לבצע PE. למה זה קורה? בגלל דיסוציאציה קשה או אישיות. |אם מטופל מתנתק כבר בפגישות הראשונות נצטרך לעשות איתו עבודת הכנה. זה לא אומר שהוא לא יוכל לעשות את הטיפול בהמשך. זה כמו מטופל שצריך להיכנס לחדר ניתוח ויש לו בעיה בקרישה.

מה עושים כאשר יש מטופל over -engaged בשלב החשיפה בדמיון?

"למשל, מטופלות שמתחילות לספר את הסיפור ומיד נהיות מאוד רגרסיביות. למשל, מטופלת שהייתה בוכה כל כך שלא היה ניתן לדבר איתה או לשמוע מה שהיא אומרת. אם זה בפעם הראשונה נגיד שזה מצוין שאת בוכה, ואחרי שלקחת את הזמן לבכות, תמשיכי לדבר. |

איך נעזור למטופל לייצר חמלה עצמית?

בניית כל הנרטיב, הסתכלות מזוויות אחרות, לשים מישהו אחר קרוב בסיטואציה. גם לדבר על האשמה. אם אני אבריא, איזה מן בנאדם אני? הופך אותם לאנשים יותר ערכיים, יותר טובים. "תסביר לי, אני מנסה לשכנע אותך על האשמה הזו, ואתה מתעקש. מה זה נותן לך?". "אני מבינה שאתה רוצה להישאר עם PTSD ואשתך תסבול, והילדים שלך יסבלו". שמה לו מראה מול הפנים.

למה חשוב שמטופלים יבינו שמחשבה זו בחירה?

אחד הדברים שתוקעים את ה-PTSD זו ההתעקשות על האשמה. אז אם אתה מבין את זה, למה אתה מתעקש כל כך? לפעמים אנשים חושבים שאם הם ישחררו את האשמה, הם יהיו אנשים פחות טובים. אבל הרבה פעמים מה שקורה זה שה-PTSD גורם לתסמינים כמו כעס על בני המשפחה או חוסר סבלנות שגורמים להם להיות אנשים פחות טובים ונעימים. אז אני רוצה שתעשה בבית עבודה של בעד להחזיק את האשמה ונגד.

מתי נעבור מהסיפור הכללי ל-HOT SPOT?

בדרך כלל בפגישה 7 או 8. אם זה מטופל שעובד מאוד מהר או שהטראומה מאוד תחומה ניתן לעשות לפני הפרוטוקול כבר בפגישה 6.