Chronic Diseases Affecting Blood Production

מחלות כרוניות המשפיעות על ייצור הדם

אנמיה של מחלות כרוניות

• הגדרה:
  • אנמיה הנגרמת ממצב דלקתי.
  • מצב דלקתי מוביל לדיכוי פעילות מח העצם.
  • משתייכת לקבוצת האנמיות שבהן מח העצם אינו מייצר מספיק תאי דם אדומים.
• אפידמיולוגיה:
  • שכיחות בארה"ב: 0.1-0.5 ל-1,000,000.
  • השיעור הגבוה ביותר: בני 15-30 ובני 60 ומעלה.
  • שכיחות שווה בגברים ובנשים.
• אטיולוגיה:
  1. פגיעה במח העצם ממחלות דלקתיות כרוניות, זיהומים ממושכים או מחלות גידוליות.
  2. אי ספיקת כליות כרונית:
     • הכליות מפרישות אריתרופויאטין (הורמון) שגורם למח העצם לייצר תאי דם אדומים.
     • באי ספיקת כליות כרונית נפגע ייצור האריתרופויאטין, ולכן מח העצם לא מייצר מספיק תאי דם אדומים.
• תסמינים:
  • תסמינים קלאסיים של אנמיה: חיוורון, אי סבילות לקור, קשיי נשימה במאמץ, עייפות מוגברת, חולשה משמעותית, נטייה להתעלפויות.
  • תסמינים נוספים משתנים בהתאם לגורם הראשוני לאנמיה.
• פתופיזיולוגיה:
  1. פעילות יתר של תאי מערכת החיסון וחומרים המופרשים מהם (ציטוקינים) פוגעים במח העצם וביצירת תאי הדם האדומים.
  2. באי ספיקת כליות נפגע ייצור ההורמון אריתרופויאטין (מיוצר בכליה במצבי חוסר חמצן), אשר מעודד יצירת תאי דם אדומים. מחסור באריתרופויאטין גורם לייצור לא מספק של תאי דם אדומים.
• אבחון:
  1. רמות הברזל בדם נמוכות מהרגיל (אך לא כמו באנמיה מחוסר ברזל).
  2. רמות הפריטין בדם גבוהות עד פי שלושה מהרגיל (בניגוד לאנמיה מחוסר ברזל, שבה רמת הפריטין נמוכה).
  3. רמת הטרנספרין בדם נמוכה מהנורמה.
• טיפול:
  1. במצבים קשים: זריקות אריתרופויאטין לעידוד יצירת תאי דם אדומים.
  2. עירוי דם: כאשר רמת ההמוגלובין נמוכה מ-8 גרם לדציליטר, או באנמיה עם מחלת רקע לבבית או ריאתית.
  3. טיפול במחלה הכרונית או במחלת הכליות.
• סיבוכים:
  • אנמיה לא מטופלת עלולה לגרום לעייפות יתר, פגיעה בתפקוד הלב, החמרה של אי ספיקת לב או מחלת לב כלילית (אנגינה פקטוריס).

אנמיה אפלסטית (Aplastic Anemia)

• הגדרה:
  • ירידה ביכולת מח העצם לייצר את שלושת סוגי תאי הדם: אדומים, לבנים וטסיות דם.
  • ירידה משמעותית במרכיבי שלוש השורות במח העצם ובדם ההיקפי.
• אטיולוגיה:
  • במקרים רבים הגורם אינו ידוע.
  • יכולה להיות משנית למגוון מצבים.
  • נחלקת לשתי קטגוריות:
    • נרכשת
      • תוצאה של נטילת תרופות מסוימות (כימותרפיות, אנטיביוטיות מסוימות, תרופות אנטי-דלקתיות).
      • טיפול בקרינה (במנות גבוהות או בחשיפה ממושכת).
      • חשיפה לכימיקלים מסוימים (כמו בנזן).
      • זיהום מנגיפים מסוימים (נגיף הצהבת, HIV).
      • פגיעה אוטואימונית במח העצם.
    • מלידה
      • הגורם אינו ידוע.
      • מחלה מסוכנת ביותר שקשה לרפא.
      • מחצית מהחולים מתים מזיהומים בתוך פחות משנה.
• תסמינים:
  • מחסור בתאי דם אדומים:
    • חיוורון, חולשה ניכרת, עייפות חמורה, אי סבילות לקור, נטייה לאפתיות, כיחלון בציפורניים ובשפתיים, קוצר נשימה במאמץ.
  • מחסור בטסיות דם:
    • פגיעה ביכולת קרישת הדם, דימומים ספונטניים מהחניכיים/אף, דימום קשה במחזור, דימומים קשים לאחר פציעות קלות, דימומים פנימיים ספונטניים.
  • מחסור בתאי דם לבנים:
    • נטייה לזיהומים קשים.
• פתופיזיולוגיה:
  • כשל של תאי הגזע (פגם בתאי הגזע עצמם או גורמים אחרים).
  • גורמים אחרים הנובעים ממערכת החיסון או מחוסר בגורמי צמיחה (מעודדים את התפתחות המערכת ההמטופויאטית).
  • חוסר בתאי דם אדומים גורם לאנמיה ולהעברה לקויה של חמצן מהריאות לתאי הגוף ופחמן דו-חמצני מתאי הגוף לריאות.
  • חוסר בטסיות דם יתבטא בנטייה לדימום.
  • חוסר בתאי דם לבנים יגרום לפגיעה במערכת החיסון ולנטייה לזיהומים.
• אבחון:
  • בדיקת דם: רמות נמוכות של המוגלובין, המטוקריט, תאי דם לבנים וטסיות.
  • ביופסיה של מח העצם.
• טיפול:
  • מתן מנות דם, מנות טסיות וחומרים המעודדים ייצור של נויטרופילים.
  • טיפול אנטיביוטי (בזיהום חיידקי).
  • עירוי דם (בדימום קל עד קשה).
  • תרופות להמרצת פעולת מח העצם.
  • השתלת מח עצם (במחלה ממושכת).
• מניעה:
  • הימנעות מחשיפה לחומרי הדברה, קוטלי עשבים, ממסים אורגניים, מסירי צבע וכימיקלים רעילים אחרים עשויה להפחית את הסיכון.

מילות מפתח

• אריתרופואזיס (Erythropoiesis): תהליך יצירת תאי דם אדומים מתאי גזע, כולל איבוד אברונים ומילוי בהמוגלובין. התהליך מנוהל על ידי ההורמון אריתרופויאטין.
• אריתרופויאטין (Erythropoietin): הורמון הנוצר בכליה, האחראי על ויסות כמות תאי הדם האדומים במנגנון משוב שלילי. ירידה בריכוז החמצן ברקמות מגבירה את יצירת ההורמון, אשר מעודד התמיינות תאי דם אדומים במח העצם. עלייה בריכוז החמצן ברקמות מעכבת את יצירת ההורמון.
• בילירובין (Bilirubin): תוצר פירוק של ההמוגלובין. ההם הופך לבילירובין, הנישא אל הכבד ומופרש משם דרך המרה לאחר עיבודו. הבילירובין נקשר לחומר בשם גלוקורוניד. בילירובין לא מצומד מכונה בילירובין לא ישיר; בילירובין שנקשר מכונה בילירובין ישיר. הוא הופך לסטרקובילינוגן במעי (הנותן לצואה את צבעה החום). חלק קטן נספג ומופרש בשתן כאורובילינוגן.
• פקטור פנימי (אינטרינזי - Intrinsic factor): נוצר בתאי הקיבה, נקשר לוויטמין $B_{12}$ בתריסריון ומשפיע על ספיגתו לדם.
• היפוקסיה (Hypoxia): חוסר חמצן ברקמות, נגרם מהמוגלובין נמוך (אנמיה) או חוסר בתאי דם אדומים. מתבטאת בכיחלון פריפרי (פגיעה בזרימת הדם) או כיחלון מרכזי (לחץ חמצן נמוך בדם העורקי).
• המוגלובין (Hemoglobin): חלבון מרכזי בתאי הדם האדומים, תפקידו לקשור ולשאת חמצן אל הרקמות. מורכב מארבע שרשראות חלבוניות, כל אחת מכילה טבעת הם ואטומי ברזל. ערכים תקינים: נשים - 12-16 גרם לדציליטר; גברים - 14-18 גרם לדציליטר.
• המטופוזיס (Hematopoiesis): תהליך יצירת תאי הדם לסוגיהם במח העצם מתאי גזע.
• המטוקריט (Hematocrit): מדד ליחס בין נפח תאי הדם האדומים לכלל נפח הדם, מבוטא באחוזים. ערכו סביב 45%. טווח תקין בגברים: 37%-54%; טווח תקין בנשים: 33%-47%. ערך נמוך מצביע על אנמיה, ערך גבוה מצביע על פוליציטמיה.
• טרנספרין (Transferrin): חלבון המיוצר בכבד ומשמש כנשא עיקרי של ברזל בדם. רמת הטרנספרין מושפעת מגורמים שונים, כולל רמת הברזל בדם, תפקוד הכבד והכליות והמצב התזונתי. ברזל נמוך = טרנספרין גבוה, ולהפך.
• פריטין (Ferritin): חלבון תוך-תאי, המאחסן העיקרי של הברזל לשימוש עתידי. ערך נמוך ייתכן באנמיה מחוסר ברזל. ערך גבוה ייתכן במצבי דלקת, עודף ברזל, מחלות כרוניות, ממאירויות, מחלות כבד וכליה, יתר פעילות של בלוטת התריס ואלכוהוליזם.
• ציטוקינים (Cytokines): חלבונים המופרשים מתאי מערכת החיסון, המשפיעים על תפקוד רקמות הגוף. ליקוי בהפרשה או בקליטה עלול לגרום למחלות.
• רטיקולוציטים: תאי דם אדומים צעירים ששוחררו ממח העצם אל זרם הדם. כאשר יש דרישה מוגברת לתאי דם אדומים, גובר הייצור במח העצם ושחרורם לדם.